העבריים מדימונה (הכושים זו מילת גנאי)

מהיום, מבינים: "הכושים" זו מילת גנאי. לבקשת קהילת העבריים אשר רואים ב "כושים" ביטוי מעליב, מחליפים ל"העבריים" או "הישראלים העבריים".
כניסה לאתר החדש - העבריים
דימונה הוקמה ב-1955 כשכונת מגורים לעובדי מפעלי ים המלח ולעובדי מפעל הפוספטים באורון. בשנות ה-1960 הופנו לדימונה אלפי עולים חדשים והוקמו בה מפעלי טקסטיל גדולים, וב-1969 ניתן לה מעמד של עיר. בשנות ה-1970 נעשתה דימונה למרכז העולמי של קהילת ה"העבריים", ומעריכים כי כ-3,000 מבני הכת מתגוררים במרכז הקליטה לשעבר של היישוב. בסוף שנות ה-1980 נפגעה דימונה במשבר הכללי שפקד את ענף הטקסטיל בישראל והביא לסגירת רוב מפעלי הטקסטיל בעיר, וכתוצאה מכך סבלה מקשיים כלכליים ומקיפאון דמוגרפי. בעקבות גל העלייה מחבר המדינות בסוף שנות ה-1980 נשבר הקיפאון הדמוגרפי ביישוב (כחצי מתושבי דימונה הם עולים מחבר המדינות), אך הוא עדיין סובל מקשיים כלכליים ונמנה עם העניים שביישובים היהודיים בישראל: בשנת 2001 היתה דימונה היישוב היהודי שבו שיעור האבטלה השני בגובהו בישראל (14%), וכ-40% מהמפרנסים בעיר השתכרו שכר מינימום או נזקקו להבטחת הכנסה. בעיר מוזיאון לאמנות ואנדרטה לזכר 43 מעפילי הספינה אגוז שטבעו בדרכם ממרוקו לישראל.

העברים הישראלים - "העבריים"

סיפורה של קהילת "העבריים" התחיל בשיקגו. בשנת 1960 החל בן עמי בן-ישראל, ששימש בצעירותו נהג אוטובוס, להתקרב ליהדות, ולדבריו, אף חווה התגלות אלוהית. עד מהרה קיבץ סביבו עדת מאמינים ונעשה למנהיגה של קבוצת אנשים שראו עצמם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים, שגלו מאפריקה ונמכרו כעבדים בשווקי אמריקה.

 אז ועד היום בן עמי בן-ישראל הוא מנהיגה הבלתי מעורער של קהילת "העבריים". את הנהייה התמוהה אחר היהדות ואחר משנתו של בן-ישראל, אפשר לתלות בנחיתותה הכלכלית והחברתית של הקהילה השחורה ובאפליה הגזעית ששררה באמריקה הווספית. כנוצרים, חונכו אנשי הקבוצה על סיפורי התנ"ך, והעם שיצא מעבדות לחירות עורר בהם אמפטיה עזה והעניק להם השראה, זהות חדשה, תקווה לגאולה ולעתיד טוב יותר.

בדצמבר 1969 נחתה בארץ במפתיע קבוצת כהי עור ססגונית, ובה 93 נפשות, רובם נשים וטף, והממה את פקידי הממשל בתביעתה להיקלט בארץ כיהודים לכל דבר. הרשויות הנבוכות בארץ, לא ידעו כיצד לטפל ב"עוף המוזר" ובתביעה המוזרה לא פחות, אבל לאחר יממה, החליטו להיענות לדרישה ולקלטם כעולים מן השורה. אין ספק שעקשנותם של חברי הקבוצה, אשר בטבעיות השתכנו בשדה התעופה והסבו אותו למלונם הזמני, ואף תלו שם לייבוש את חיתולי תינוקותיהם, האיצה בשלטונות להגיע לפתרון.

הדרך מארצות הברית לישראל עברה דרך ליבריה. בהשראת יציאת מצרים וההליכה הממושכת במדבר, עזבו 400 מחברי הקהילה את ארצם והתיישבו במרכז ליבריה שנתיים וחצי, כתקופת הכשרה לקראת העלייה לארץ. המטרה היתה להיטהר ולהתנער ממנהגים קלוקלים שנרכשו בארצות הברית. התנאים שם היו קשים מאוד, והמגורים באוהלים במחיצת נחשים תחת גשמי המונסון הכבדים החזירו כמחצית מן החברים לארצות הברית.

 כאמור, הקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ נקלטה בלי קשיים מיוחדים. חבריה התיישבו בדימונה ובערד והתקבלו באהדה על ידי שכניהם. ואולם משהחלו להגיע קבוצות נוספות הקשיחו השלטונות בארץ את עמדתם. יהדותם לא הוכרה עוד וההצעה לגיירם נדחתה על ידי חברי הקהילה שכן הם דבקו בעבריותם. הקבוצות הבאות זכו לאשרת מבקרים בלבד.

 מ-1971 סגרה מדינת ישראל את שעריה בפני הקהילה, וקבוצה בת 50 איש, שהגיעה באוקטובר אותה שנה, גורשה חזרה לארצות הברית. כמו כן גורשו אנשי הקהילה שהחזיקו באזרחות אמריקאית (רובם ויתרו עליה, ולא ניתן היה לגרשם). בתגובה גייסה הקהילה את דעת הקהל האמריקאית, שהאשימה את ממשלת ישראל בגזענות. עתירתם לבג"צ, שבה תבעו את זכותם לעלייה מתוקף חוק השבות, נדחתה, ובית המשפט קבע שהם אינם זכאים להיקלט בארץ כי הם אינם יהודים. עם זה, ביקש בית המשפט העליון מממשלת ישראל לשקול בחיוב את השארתם של "העבריים" שכבר נמצאים בארץ. קשות העורף שהפגינו השלטונות כלפי הקהילה רק גיבשה וחיזקה את עמידתם האיתנה כקהילה עצמאית ומאוחדת. חברי קהילה נוספים הסתננו לארץ במסווה של תיירים, ומצאו מקלט באחד ממוקדי הקהילה בדימונה, בערד ובמצפה רמון. כך הלך וגדל בהתמדה מספרם, ומעט הדירות שהוקצו להם קטנו מלהכילם, והצפיפות גברה.

מי שמבקר בשכונתם, לא יתרשם מצפיפות ותנאי מחיה קשים. המבנים החד קומתיים מעוטרים בירק, הסדר והניקיון בכל פינה, האווירה שקטה ורוגעת, רק תוספות הבנייה מעידות על צפיפות יתר. 1200 נפשות מתגוררות בכ-60 דירות שחלקן מתפקדות כמבני ציבור (כמו בית תפילה, ספרייה, חדרי לימוד, מזנון, מתפרה וחדר אוכל לילדים). בין 20 ל-30(!) נפשות בכל דירה.

חברי הקהילה הם טבעוניים, וכלכלתם מבוססת על פירות, ירקות, דגנים ושקדים. הטבעונות עונה הן על צורכיהם הפיזיים והן על צורכיהם הרוחניים. ידעה, סגנית שר ההסברה של הקהילה, מסבירה לנו את השקפתם בעניין הזה: "תזונה נכונה משפיעה על מחשבות פוריות וחיוביות, ואלה מביאות לעשייה חיובית. ובעשייה החיובית אנו רואים את הדרך לביטוי אהבת האלוהים." חלק גדול ממזונם הם מגדלים בעצמם, בשיטה האורגנית. לשם כך נחכרה חווה באחד המושבים בנגב המערבי.

לקהילה יש קופה משותפת שמשלמת את משכורתם של עובדי הקהילה וממנת את השירותים השונים שהקהילה מספקת לחבריה (שירותי בריאות, אוכל לילדים, תמיכה במשפחות חד-הוריות, תמיכה בנשים בהריון, חינוך, וכו'). כל עובד מפריש לקהילה סכום כסף ממשכורתו לפי מצבו הכלכלי (כ-10%). הכנסה נוספת לקופה מכניסים כספי התרומות. כספי הקופה המשותפת גם נועדו לתשלום מיסי העירייה, המים, החשמל, והגז המסופקים לחברי הקהילה. כמו כן הקופה המשותפת עוזרת למשפחות שהכנסתן אינה מספיקה או שאין להן מפרנס כלל. במשך השנים צברה הקהילה חובות רבים ששולמו רק לאחרונה, כשהגיעו כספי התרומות מארצות הברית ומג'נבה בסך של כמיליון דולר.

במרץ 1978, העלה חבר הכנסת ז'אק אמיר, אז ראש עיריית דימונה, הצעה לסדר היום של הכנסת בנושא "העבריים".

בן עמי בן-ישראל, הרועה הרוחני ומייסד הקהילה, הוא מנהיג אבסולוטי והפוסק האחרון בכל נושא. דלתו פתוחה תמיד וההערצה שרוכשים כלפיו בני הקהילה היא ללא סייג. עם זה, לא כל בעיה מובאת לפניו. לצדו "מערכת שלטונית" היררכית המורכבת מ-12 נסיכים (כמניין שבטי ישראל), שהם "זקני העם" בני העלייה הראשונה, המשמשים יועצים רוחניים וחברתיים; השרים, אחראים על הצד האדמיניסטרטיבי של הקהילה. הכוהנים, ממונים על עבודת הקודש וענייני הרוח. העטורים, והעטורות מפקחים פיקוח אישי על פעילות הפרט בקהילה ומקפידים שכל אחד יבצע את המוטל עליו (תפילות והשתתפות בישיבות). אישה יכולה להיות רק עטורה, אף על פי שפעם אחת היתה גם שרה בקהילה. שאר חברי הקהילה הם אחים ואחיות, הממלאים תפקידים שונים בחיי הקהילה, ישנם אחים בוגרים (מעל גיל 35) וישנם אחים צעירים (עד גיל 35), הם ממלאים תפקידים שונים בחיי הקהילה. הצעירים דואגים לביצוע יוזמות ופרויקטים לקהילה ולשכבה במקומות מגוריהם. מי שמגלה יכולת מנהיגות בין הצעירים והבוגרים מצטרף לקבוצה נפרדת ממנה תצמח המנהיגות החדשה. (שמה: Brothers and sisters on the move) כל שנה המנהיג מכריז על השינוי במעמדות הרוחניים. הדברים מתקבלים על פי החלטתו של בן-ישראל בהמלצת השרים, הנסיכים והעטורים.

בני הקהילה אינם בהכרח מונוגמיים. לתופעה הזאת, שעל פניה נראית תופעה שוביניסטית, ישנן סיבות לכאן ולכאן. מספר הנשים בקהילה עולה בהרבה על מספר הגברים, וריבוי הנשים מתקן את המצב. אישה שאיש נשוי מעוניין בה כאישה שנייה, תפנה לאשתו הראשונה או לנשותיו ותנסה לדלות מהן מידע אודותיו. לא כך היו הדברים מעולם, מעידה קריליה. בהתחלה לווה הרעיון בהרבה ויכוחים פנימיים וכשבעלה נשא אישה שנייה היא לא קיבלה זאת בשמחה משום שעדיין לא היו בשלים לכך בקהילה. היום רואים בני הקהילה בתופעת ריבוי הנשים תרומה לחישול הנפש מפני הרכושנות והקנאה, שאין להם מקום בקהילה הרואה בתכונות האלה את "מקורות השטן". גבר לא יישא אישה שנייה בלי הסכמת אשתו הראשונה. ויותר מזה, גבר לא יורשה לשאת אישה נוספת אם יחסיו עם אשתו הראשונה אינם תקינים. הנשים לומדות לחיות בצוותא ולנהל יחד את משק הבית, כך שהנטל יתחלק שווה ביניהן. בדרך הזאת יש לכל אחת מהן את ימי המנוחה שלה, הנובעים ממחזורי החיים: ימי הווסת (בימים אלה האישה מנועה מטיפול בענייני המטבח והבית), הימים שלאחר הלידה (40 יום לבן ו-80 יום לבת), והימים שבהם היא מתייחדת עם בעלה. בדרך כלל יש סדר וכל אישה נמצאת בתורה אצל בעלה לפי ההסכם שנקבע בתוך המשפחה.

הקהילה מקפידה על מועדים המוזכרים בתורה בלבד: פסח, שבועות, סוכות, יום כיפור וזיכרון תרועה (זהו שמו של ראש השנה בתורה). כמו כן חוגגים שני חגים נוספים – האחד באמצע מאי – פסח העולם החדש – לזכר יציאת הקבוצה הראשונה מעבדות לחירות – אותה יציאה מארצות הברית לליבריה להתגבשות והיטהרות לפני העלייה לישראל. החג השני נחגג בסוף פברואר – חג ההערכה וההוקרה ההדדית, עוסק באהבה והנתינה בקרב אחי הקהילה, ונועד לחזק את אחדות הקהילה. בצהרי יום שישי מתחילות ההכנות לקראת השבת. ברחבה המרכזית של השכונה פורשים אומני הקהילה את מרכולתם; בכל בית עוסקים בסדר וניקיון ובהכנות ל"ארוחה המפסקת" – בני הקהילה צמים מדי שבת, מכניסתה ועד צאתה. המנהג הזה נגזר ממצוות שנות השמיטה. כשם שהאדמה מושבתת מפעילות חקלאית אחת לשבע שנים, גם על גוף האדם לנוח מפעילות העיכול אחת למספר ימים, ואין יום המתאים לכך יותר מיום השבת.

קהילת "העבריים" (המונה כ-2000 נפש) היא ללא כל צל של ספק, מהחברה היותר מאושרות בארץ. יש כאן קהילה שאושרה אינו מושפע ממצבה הכלכלי, ובמפגש המרתק עמה, לומדים שהאושר הוא, מעל הכול, גישה ולא מצב.

Comments